הספרד / מולי ווטסון
בכל הקשור לירקות, ברוקולי הוא מעט מתחלק - אנשים אוהבים אותו או שונאים אותו, אבל ההיסטוריה שלו כמקור מועדף לתזונה ותזונה קיימת מאז האימפריה הרומית.
כמו הארטישוק, הברוקולי הוא בעיקרו פרח אכיל גדול. הגבעולים ופרחי הפרחים נאכלים גם מבושלים וגם מבושלים ובעל טעם שמזכיר כרוב, אם כי ברוקולי קשור גם לכרוב, כרובית ונבטי בריסל.
למרות שבחלק מהטבחים אכן נהנים מהם שהוכנו באופן מנגולד או קייל, העלים המרים בדרך כלל מושלכים בהכנת ברוקולי לארוחה. אולם תלוי בסוג הברוקולי שתקבל, טעמם יכול לנוע בין עדין למר מאוד.
מגילוי לחקלאות מסחרית
ברוקולי, הידוע בבוטנית בשם Brassica oleracea italica, הוא יליד הים התיכון. הוא הונדס מקרוב כרוב על ידי האטרוסקנים - תרבות איטלקית קדומה שחיה במה שכיום טוסקנה - שנחשבו לגאונות גננות. שמו האנגלי, ברוקולי, נגזר מהמילה האיטלקית ברוקולו שמשמעותה "קברון הפריחה של כרוב", והברכיום הלטיני שפירושו זרוע, ענף או יורה.
ברוקולי נחשב לאיטלקים כמזון בעל ערך רב מאז האימפריה הרומית, אך כאשר הוצג לראשונה באנגליה באמצע המאה ה -18, ברוקולי כונה "אספרגוס איטלקי".
יש תיעודים של תומאס ג'פרסון, שהיה גנן מושבע, שהתנסה בזרעי ברוקולי שהובאו מאיטליה בסוף שנות ה- 1700, אך אף שגידול ברוקולי מסחרי נמשך בשנות האלפיים, הוא לא הפך למזון פופולרי בארצות הברית עד מהגרי דרום איטליה הביאו אותו בראשית שנות העשרים.
בשל הדרכים הרבות שניתן לבשל בהן, כמו גם את כל היתרונות הבריאותיים, ברוקולי שילש את הצריכה בשלושים השנים האחרונות.
זנים ותכולה תזונתית של ברוקולי
הראש הגדול והברוקולי הגבעול העבה שאנו מכירים היטב הוא ברוקולי קלברי (על שם קלבריה, איטליה), אם כי בדרך כלל הוא מתויג פשוט כברוקולי. למרות שהוא זמין בחנויות כל השנה, זהו יבול במזג אוויר קר. ישנו מגוון נוסף הכולל כמה גבעולים וראשים דקיקים הנקראים ברוקולי הנבט, וייתכן שתיתקל בברוקולי רומנסקו, הארוז היטב בצורת חרוט וצבעו ירוק בהיר.
לא משנה איזה מגוון תקבלו, ברוקולי עשיר בסידן ובעל תכונות נוגדות חמצון המסייעות במניעת צורות סרטן מסוימות. לאותו גופרית שיכולה לגרום לגז מברוקולי מבושל יתר יש גם תכונות אנטי-ויראליות ואנטיביוטיות מועילות.
